ישראל היום השקעות ופיתוח (1987) בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח אזור לוד ורמלה בע"מ - לור"ם

החלטה

לפניי בקשת המבקשת (התובעת) להורות על ביטול דחיית התובענה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע והשתלשלות ההליכים

המבקשת (יחד עם תובע אחר שנמחק בהסכמה) הגישה ביום 15.8.07 תביעה כספית כנגד המשיבים לתשלום סכום של 7,395,000 ש"ח (להלן: "המבקשת").

תמצית כתב התביעה - המבקשת הוקמה בשנת 1987 כזרוע ביצועית של המשיבים בכל הקשור לביצוע פינויֽים.

משיבה 1 (להלן: "המשיבה") מבצעת את פעילותה בנושא פינויים כשלוחה של משיב 2 (להלן: "המשיב"). בשנת 1987 המשיבה התקשרה בהסכם עם המבקשת לביצוע פינויים בפועל בהתאם להנחיות מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון או המשיב (להלן: "ההסכם") (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה).

המבקשת ביצעה עבודה מקיפה שעל בסיסה ערכו המשיבים תוכניות פינוי ובינוי ואף קיבלו לכך תקציב.

העמלה על פי ההסכם עמדה על 4%. לאחר שהמבקשת ביצעה התחייבויותיה, נאלצה להסכים לשינוי שיעור העמלות באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.1994 (להלן: "הסכם 1995") (הסכם 1995 מיום 23.5.1995 צורף כנספח ב' לכתב התביעה).העמלות הועמדו על 2.9% בצירוף מע"מ.

בשנת 2000 החליטה המשיבה לשנות את ההסכם באופן חד צדדי וניכתה רטרואקטיבית מע"מ בסכום של 270,000 ש"ח (קרן).

המבקשת מטפלת ב-1,425 תיקי פינוי. המשיבים אינם מקיימים את ההסכמים ורוב הליכי הפינוי מוקפאים.

נזקי המבקשת הם בסכום של 7,125,000 ש"ח בגין אי ביצוע הפינויים של 1,425 תיקים (לפי 5,000 ש"ח לתיק) ובסכום של 270,000 ש"ח בגין המע"מ שנוכה שלא כדין.

המשך ביצוע הפינויים מסוכל על ידי המשיבים נוכח סכסוך אישי בין מנכ"ל המשיבה לבין מנכ"ל המבקשת.

התובענה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ועברה לבית משפט זה עם הקמתו ביום 1.9.07.

בכתב הגנתה טענה המשיבה טענת התיישנות, זאת נוכח טענת המבקשת בתביעה (סעיף 10) כי בשנת 1996 כבר ביצעה את התחייבויותיה על פי ההסכם עם המשיבה שעל כן התביעה שהוגשה ביום 15.8.07, כעבור 12 שנים, התיישנה.

המשיבים הגישו בקשות לחיובה של המבקשת בהפקדת ערובה להוצאותיהם. בשתי החלטות, מיום 29.6.08 ומיום 13.11.08, חייבתי את המבקשת בהתאם להוראות סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999, להפקיד ערובה בסכום של 200,000 ש"ח, להבטחת הוצאותיו של כל אחד מן המשיבים, ובסך הכל 400,000 ש"ח. לאחר אורכות שונות שניתנו למבקשת וחרף החלטות שאם לא תופקד הערובה תידחה התביעה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), לא הופקדו הערובות. ביום 20.5.09 נדחתה התובענה על פי החלטת הנשיאה גרסטל והמבקשת חויבה בהוצאות המשיבים בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחד מהם.

ביום 1.9.13 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי – להורות על ביטול דחיית התובענה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות.

תמצית טענות המבקשת

על פי ההלכה הפסוקה שלושה מבחנים לביטול דחיית תובענה על פי תקנה 519(ב): הסבר סביר למחדל אי הפקדת הערובה; הנזק שיגרם לנתבע עקב הסתמכותו על ביטול התובענה; חלוף הזמן מאז דחיית התובענה.

לעניין מבחן ההסבר הסביר למחדל אי הפקדת הערובה – ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות נ' זיסר (21.2.10) (להלן: "עניין אואזיס") נקבע כי די בסיבה מספקת לאי הפקדת ערובה, ואין צורך בטעם מיוחד. הערובות בענייננו לא הופקדו בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המבקשת שנבעו בעיקר מהפסקת הפעילות מול המשיבה. היקף הכנסות המבקשת מהמשיבה בשנת 1999 היה 724,000 ש"ח ההיקף פחת בשנת 2002 לכ-165,000 ש"ח עד שפסק לחלוטין (נספח 11 – הדוחות הכספיים המבוקרים של המבקשת לשנים 2010-2000).

נושים שונים של המבקשת נקטו בהליכי גבייה גם כנגד מנהלה של המבקשת ובעל המניות העיקרי בה (מר חנן שחר המחזיק 51% ממניות המבקשת ואשתו גברת אסתר שחר המחזיקה ב-49% ממניות המבקשת). על כן למבקשת היה יותר מטעם סביר לאי הפקדת הערובות במועד.